חדידא נ' עמידר חברה לאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ואח'

פסק דין

1.העותר חיים חדידא, יליד 1972, הינו בן המנוח משה חדידא ז"ל אשר נפטר בבאר שבע ביום 29.11.2010.

עד לפטירתו התגורר המנוח כשוכר בדירת עמידר (המשיבה 1) בקומת הקרקע שבניין ברח' גלעד 17/2 בבאר שבע ("הדירה").

לאחר פטירת המנוח פנה העותר בבקשה למשיבים לקבל זכויות חוזיות בדירה – בהיותו לטענתו "דייר ממשיך" כמובן הדברים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ה 1996 – ובנוהל הסדרת הזכויות לעניין זה כפי שנקבע על ידי משרד הבינוי והשיכון ("הנוהל").

אולם, עפ"י תנאי אותו הנוהל תנאי להיות קרובו של הדייר המקורי "דייר ממשיך" הינו במגורים משותפים של המבקש עם הדייר המקורי בארבע השנים שקדמו לפטירת המנוח.

דא עקא, העותר ריצה תקופת מאסר ממושכת בכלא דקל החל מיום 21.5.2005 ועד ליום 20.11.2008.

לאמור, במהלך ארבע שנות חייו האחרונות של המנוח (שנפטר כאמור ב- 29.11.10) שהה העותר למעלה משנתיים בכלא – ולכן לא ניתן לומר כי גר ברציפות עם אביו כל אותן ארבע השנים.

בנוסף, גם לאחר ששוחרר העותר מהכלא (ביום 20.11.08) נערכו שתי ביקורות בדירה על ידי נציגי עמידר (בפברואר 2009 ובאפריל 2010) ובהם נמצא כי המנוח מתגורר בגפו.

במהלך הביקור השני מאפריל 2010 חתם המנוח על תצהיר כי הוא מתגורר בגפו בדירה "...ומלבדי לא מתגוררים דיירים נוספים בדירה".

בהתבסס על מכלול הנתונים הנ"ל החליטה ועדת האכלוס המחוזית, ביום 1.2.2011 כי העותר אינו עומד בתנאים הנדרשים לקבלת הזכות כ- "דייר ממשיך".

העותר ערער על החלטה זו ל"וועדת האכלוס העליונה" – ולאחר שדנה בערעור אישרה וועדה זו, ביום 31.7.11, את החלטת הוועדה המחוזית.

2.ביום 29.1.2013 (שנה וחצי לאחר החלטת ועדת האכלוס הנ"ל) הגיש העותר עתירה זו שבפני ובה עותר הוא לביטול אותן ההחלטות ולקביעה כי הוא עומד בהגדרת "דייר ממשיך".

לטענתו, תקופת המאסר שריצה בכלא נכפתה עליו שלא מרצונו ועל כן אין לראות בו כמי שעזב מרצונו את דירת אביו המנוח. על פי הטענה, יש לראות את תקופת מאסרו כהיעדרות שנכפתה עליו מהדירה – כמו במקרה של שירות מילואים, אשפוז בבית חולים או שהייה במוסד סיעודי אחר.

בעניין זה מפנה העותר להוראת הנוהל 8/19 של משרד השיכון בס"ק 2.10 – ולפיה לא תיפקע תקופת "רציפות המגורים" של דייר ממשיך "...עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן, כגון: שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי".

העותר מוסיף וטוען כי בהיותו אסיר משוחרר, הנזקק לשיקום, יש לראות בפרשנותו זו לעניין "רציפות הדיור" – כתומכת באינטרס החברה והציבור לסייע בשיקומו.

3.המשיבות דוחות בתגובותיהן את פרשנותו האמורה של העותר לעניין אי קטיעת רציפות המגורים עקב ריצוי מאסרו הממושך.

בנוסף טוענות המשיבות כי גם לאחר שחרורו מהכלא לא התגורר העותר עם אביו בדירה – כפי שעולה מהביקורות שנערכו בדירה וכפי שעולה מפורשות מתצהיר אביו המנוח מאפריל 2010.

בנוסף, טוענות המשיבות טענה מקדמית של שיהוי. ההחלטות נשוא עתירה זו ניתנו ב- 1.2.11 (הועדה המחוזית) וב- 31.7.11 (ועדת האכלוס העליונה).

על אף זאת – לא הוגשה עתירה זו אלא ביום 29.1.13 – שנה וחצי (!) לאחר החלטת ועדת האכלוס העליונה.

4.לאחר בחינת העתירה ותגובות המשיבות על נספחיהן, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון מיום 12.3.2013 – מסקנתי הינה כי דין העתירה להידחות.